אנו חיים בעולם מהיר, ויזואלי, כפר גלובלי כולם כאילו יודעים הכל ועל כולם .. היום הידע הוא זמין ונגיש לכולם. ועם כל זה אני חווה כי הקושי או אולי ההתמודדות האמיתית בימינו היא היכולת לעצור ולנהל שיחה. אבל שיחה איכותית (של איזה עשרים דקות לפחות...).
השיחות של היום הפכו לסוג של קוד תקשורת... מה קורה? מה המצב? מה העניינים? אף אחד לא באמת מצפה שמישהו באמת יענה על זה עכשיו? מסמנים וי.
אני עובדת עם בני נוער ואלו מגדילים לעשות באמרם: " מה קורה? הכל טוב? (גם אם תרצה אין לך באמת הזדמנות לענות!) ש עוד תשובות כמו דבש, מעולה, סבבה, פצצות, ולדתיים ברוך השם.
ואני שואלת עוד לפני שאני יורדת בגיל אל בני הנוער והילדים.. מתי לאחרונה ניהלנו עם בן הזוג שלנו שיחה ? דיאלוג אמיתי המושתת על הקשבה, הכלה ואמפתיה?(יש הרבה אנשים בימינו שעוסקים בטיפול, אימון , ניהול והנחיה ונותנים את כל כולם בעבודה, מתמסרים. אבל מה קורה שמגיעים הביתה לאנשים שבאמת חשובים לנו?)
הילדים ובני הנוער פחות ופחות מתקשרים עם הוריהם וגם אם זה קורה לרוב זה בעניינים טכניים(תביא, תיקח, תעשה, אני צריך....) כמטפלת ומנחה אני יכולה לומר שפעמים רבות עוד קודם "המטרות הטיפוליות" יש מטרה מאוד חשובה ובסיסית -יצירת תקשורת, מרחב שיחה , הקשבה. ואני יכולה לומר שזה דבר בסיסי עליו אני עובדת עם הורים , ילדים ובני נוער- לשבת ופשוט ...לדבר! (בהתחלה זה עשר דקות אח"כ זה עשרים ויש פעמים שמגיעים למצב שאפשר לנהל שיחה איכותית של שעה) על החיים, על רגשות, על הכוחות, החולשות, חלומות, איפה אני? לאן אני?
במהלך עבודתי עם הורים וילדים לא פעם אני נתקלת בתגובות כמו" הילד לא משתף, לא מדבר..." ואז אני שואלת את משתפת? מתי שיתפת את הילד במה שאת מרגישה? חושבת? באיך עבר עלייך היום? עם מה שקשה לך? על מה שאת מודה ? ואז נפתחות העיניים והיא עונה: "נראה לך? למה הוא צריך לשמוע את כל זה?
זה בדיוק העניין.. להוציא ילד מהגן, מביה"ס ולשאול אותו איך היה היום? וכשהוא לא עונה, או אומר רק בסדר ולא מפתח מעבר... אנו ישר אומרים הוא מופנם, לא משתף, סגור ! ואני תוהה מתי אנחנו ההורים , המבוגרים משתפים? איך ילד ילמד את הקוד הזה אם הוא לא צופה בו או חווה אותו.
מה דעתכם על....
להוציא ילד מהגן ביה"ס ולשאול איך היה? ושהוא הוא לא עונה לומר לו.. טוב אם אין לך מה לומר לי יש.. היה לי יום קשה בעבודה תכננתי כמה דברים ומרוב עומס של משימות לא הספקתי.. המנהל אפילו קצת כעס עליי בגלל זה. כשיצאתי מהעבודה המחשבה שאני הולכת עכשיו לראות אותך שימחה אותי וכבר שכחתי הכל.
מה המסר? מה היה לנו פה? ילד שמבין שאמא היא לא סופרמן. היא גם מתמודדת , גם לה יכול להיות קשה לפעמים אבל גם כשקשה אפשר להסתכל על החצי כוס המלאה...
אחרי כמה שיתופים שלכם מבטיחה שגם ילדיכם יתחיל לשתף...
פגשתי ילדים שאמרו לי..."גם ככה קשה לאמא/אבא.. אני לא רוצה להוסיף להם..." ילדים ערים לכל המתרחש סביבם גם לגלוי וגם לסמוי . גם למלל ,להבעות הפנים ולשפת הגוף. לכן היו כנים, היו אתם עצמכם שתפו...ככה לא תשאירו אותם עם שאלות ואולי עם תחושות לא ברורות ( כמו אמא כועסת או עצובה בגללי. למרות שזה בכלל קשור בעבודה אבל היא... לא שיתפה !וזאת המסקנה של הילד..)
ואם בתקשורת עסקינן..אני רוצה לפרוס בפניכם ההורים... כלי מקסים כייפי ובעיקר מהנה שנקרא קלפים(מוזמנים לקרוא את המאמר המלא בפינת מעו"ף שהתפרסמה בפורום בתפוז http://www.tapuz.co.il/forums2008/viewmsg.aspx?forumid=1090&messageid=149389928&NoEditorMsg=1&r=1&ref=share ) ולומר שהכלי הזה אינו נחלתם רק של למטפלים או אנשי מקצוע שונים.. הוא נגיש, אפשרי ופשוט לכל אדם באשר הוא...ובעיקר לנו ההורים .
מאת רחלי אסולין .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה